<h1>ספר שבילי אמונה הנתיב השלישי</h1>
<h2>דף כא:</h2>
מי שלא היתה בחזקת מעברת, והרגישה שהפילה ואינה יודעת מה, הרי זו [טמאה לזכר ולנקיבה ולנדה, ואם היתה בחזקת מעוברת והפילה ואינה יודעת אם זכר אם נקיבה הר"ז] טמאה לידה, וחוששת שמא נקבה היתה. המפלת כמין דגים ושרצים ובהמה וחיה ועוף, אינה טמאה לידה מן התורה, עד שיהא חצי צורת פניו דומה לאדם. אמנם האידנא אין אנו בקיאין בצורת הולד, ויש הרבה בחיות הים שהם דומות לחיות הארץ, ואפשר שיהיה בצורת פניהם מקצת צורת האדם ולא נודעו לנו לא הם ולא צורתם, ואם נטהר באחד מהם או שנים שמא יבא הדבר לידי שבוש, הלכך מספק בכלן טמאה לידה ארבעה עשר יום. יולדת טמאה כנדה אפלו לא ראתה דם, בין יולדת חי בין מת, אפלו נפל. וכמה הם ימי טמאתה, יולדת זכר טמאה שבעה, ובליל שמיני טובלת אפלו אם שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה. וכל שלשים ושלשה ימים שאחר השבעה מתרת לשמש אף על פי שרואה בהם. ולאחר השלשים ושלשה ימים אסורה, אפלו אם שופעת מתוך שלשים ושלשה לאחר שלשים ושלשה. וצריכה לפרש מבעלה ליל ארבעים ואחד, אפלו אם אינה רואה. והיולדת נקבה טמאה ארבעה עשר יום, ובליל חמשה עשר טובלת ומתרת כל ששים וששת ימים אפלו אם היא שופעת. וצריכה לפרש מבעלה ליל שמונים ואחד אפלו אם אינה רואה. וכל היולדות חשובות האידנא יולדות בזוב, דקימא לן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, הלכך צריכות שבעה נקיים. ואם אינה רואה בתוך שבעה של ימי הלידה עולין לספירת שבעה נקיים. ואפלו ילדה נקבה ולא ראתה שבעה ימים הראשונים יעלה לה לספירת זיבה, ראתה בשבעה ימים השניים אינה סותרת, וטובלת לאחר ארבעה עשר אפלו לא פסקה. ומן התורה מתר לבעול בדם טהר, אבל יש מקומות שהחמירו על עצמם, והוא תלוי במנהג. ואין האשה טמאה לידה עד שיגמר צורת הולד, ואין צורתו נגמרת בפחות מארבעים ואחד יום לזכר ושמונים ואחד יום לנקבה.
<h2>דף מ.</h2>
מי שלא היתה בחזקת מעברת, והרגישה שהפילה ואינה יודעת מה, הרי זו [טמאה לזכר ולנקיבה ולנדה, ואם היתה בחזקת מעוברת והפילה ואינה יודעת אם זכר אם נקיבה הר"ז] טמאה לידה, וחוששת שמא נקבה היתה. המפלת כמין דגים ושרצים ובהמה וחיה ועוף, אינה טמאה לידה מן התורה, עד שיהא חצי צורת פניו דומה לאדם. אמנם האידנא אין אנו בקיאין בצורת הולד, ויש הרבה בחיות הים שהם דומות לחיות הארץ, ואפשר שיהיה בצורת פניהם מקצת צורת האדם ולא נודעו לנו לא הם ולא צורתם, ואם נטהר באחד מהם או שנים שמא יבא הדבר לידי שבוש, הלכך מספק בכלן טמאה לידה ארבעה עשר יום. יולדת טמאה כנדה אפלו לא ראתה דם, בין יולדת חי בין מת, אפלו נפל. וכמה הם ימי טמאתה, יולדת זכר טמאה שבעה, ובליל שמיני טובלת אפלו אם שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה. וכל שלשים ושלשה ימים שאחר השבעה מתרת לשמש אף על פי שרואה בהם. ולאחר השלשים ושלשה ימים אסורה, אפלו אם שופעת מתוך שלשים ושלשה לאחר שלשים ושלשה. וצריכה לפרש מבעלה ליל ארבעים ואחד, אפלו אם אינה רואה. והיולדת נקבה טמאה ארבעה עשר יום, ובליל חמשה עשר טובלת ומתרת כל ששים וששת ימים אפלו אם היא שופעת. וצריכה לפרש מבעלה ליל שמונים ואחד אפלו אם אינה רואה. וכל היולדות חשובות האידנא יולדות בזוב, דקימא לן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, הלכך צריכות שבעה נקיים. ואם אינה רואה בתוך שבעה של ימי הלידה עולין לספירת שבעה נקיים. ואפלו ילדה נקבה ולא ראתה שבעה ימים הראשונים יעלה לה לספירת זיבה, ראתה בשבעה ימים השניים אינה סותרת, וטובלת לאחר ארבעה עשר אפלו לא פסקה. ומן התורה מתר לבעול בדם טהר, אבל יש מקומות שהחמירו על עצמם, והוא תלוי במנהג. ואין האשה טמאה לידה עד שיגמר צורת הולד, ואין צורתו נגמרת בפחות מארבעים ואחד יום לזכר ושמונים ואחד יום לנקבה.
